סיפורים מהחיים

(2 הצבעות)
  • צפיות: 2762
  • הדפס
  • דוא"ל

בית המקדש על ההר, בצ'ילה

קרבנו

שלישי, 21 יולי 2015 11:37
בית המקדש על ההר, בצ'ילה

אי שם, על פיסגה של הר מסולע, ישבו השניים. גיא שמע לראשונה על תשעה באב, ועל חורבנם של שני בתי המקדש. הראשון נחרב על שלוש עוונות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה והוקם בשנית. השני נחרב על שנאת-חינם ולא זכינו עדיין לכינונו. למה? כי יש עדיין שנאת חינם.

גיא נצר נולד וגדל בקיבוץ דשן ושמנוני במרכז הארץ. זה לא סוד, קיבוצניקים מבינים ויודעים יהדות, כמו שאתם מבינים בבקטריולוגיה. זה לא רק שזה לא מעניין אותם, אלא שרובם התחנכו לטפח מין מבט זלזלני וציני כאשר מדברים על כשרות, או שבת, או דברי תורה...

 


גיא תמיד התחנך לחשוב שחרדים הם סחטנים ויש להם המון דולרים בכיסים, ואם אתה מתחיל לדבר איתם, אז מיד הם מכסים אותך בשמיכת צמר כהה, מדביקים לראשך כיפת קטיפה שחורה, קושרים אותך בתפילין, כובלים אותך בחוטי הציצית הלבנבנים, וכופים אותך להתפלל. לתמהונו, בכל פעם מחדש הוא נדהם לגלות שהכפייה הדתית שלהם מצליחה.

 

עובדה, כמה מחבריו בצבא חזרו בתשובה, ופה ושם במילואים הוא נתקל בעוד דוס חדש. הוא היה מביט בהם מעל צריח הטנק בגולן או בבקעה בשעות בוקר מוקדמות ומהרהר "הם משגעים אותי, מה יש להם עם הטלית, התפילין והנענוע המשונה הזה...

 

הוא התניע את הטנק והכניס אותו למעבה המוצב, נשען לאחור ועצם את עיניו. סלט בלתי אפשרי בלבל את עיני רוחו. הקיבוץ, המדשאות, הממטרות, הטנק, התפילין, הטלית, החוזרים בתשובה, המילואים שיש עוד שבועיים לסחוב. עד שתוך כדי שרעפים הוא התעשת, והחליט: זהו אני בורח מכאן. נמאס לי מהקיבוץ, מהצבא, מהמדינה, מהפיגועים, מהדתיים מכ-ו-ל-ם. המרחק בין ההחלטה לביצוע היה קצר ביותר. גיא נצר היה כבר בחור בן 25, רווק, בן יחיד להוריו, שנתנו לו לעשות ככל העולה על רוחו. עם סיום המילואים הוא הודיע למזכיר המשק שהוא יוצא לחו"ל. כמה זמן? לא ברור. חצי שנה, שנה, שנתיים, יוצא בלי תאריך שיבה.

 

מזכיר המשק כבר היה מורגל בשגעונות הללו, רבים מילדי הקיבוץ השתחררו ומיד טסו למזרח הרחוק. גיא נצר עוד המתין מספר שנים, עבד במדגרה, למד מדעי המדינה ושיחק בהרכב הראשון בקבוצת הכדורסל של הקיבוץ. בקיצור, בהחלט טיפוס ייחודי ומוצלח.

 

דרום אמריקה. יערות העד שסופם ותחילתם לא בדיוק מוגדרים. תרמיל, פנס, חבלי סנפלינג לטיפוס הרים וכמה מפות עדכניות. גיא נחת בדרום אמריקה ונשם עמוק. סוף סוף בלי השגעונות של ישראל. חדשות ופיגועים כל רגע וגם צווי המילואים רחוקים מן העין והלב. במשך שבעה חודשים חרש גיא נצר כל פינה בארגנטינה, בצ'ילה, בברזיל.

 

הוא חיפש את הנופים והאתרים הכי אקזוטיים. ואפילו נתקל בכנופיית שודדים אכזרית, שסחבה ממנו את ארנקו והותירה אותו מוכה וחבול בפאתי כפר צ'יליאני קטן ועלוב. יומן החוויות שלו היה גדוש לעייפה, ותאמינו או לא, הוא אפילו לא התגעגע לישראל.

 

היה זה יום קייצי, גיא נצר מילא את תרמילו בכמה קופסאות שימורים ביסקוויטים ובקבוק מים. "עכשיו 8:00 בבוקר. לפי החשבון בשעה אחת בצהריים אני על הפיסגה", הרהר בלבו. מיוזע ורצוץ הוא נשרך לפיסגה, והנוף שנשקף משם היה מסחרר. נוף בראשיתי עמוק, פראי, מרטיט לבבות. הוא הביט במשקפת, שלף ביסקוויט והתחיל לנגוס.

 

"הלו, חביבי, היום תשעה באב, לא אוכלים. תענית היום...". גיא הסיט ראשו לאחור. מולו ניצב בחור ישראלי גבה קומה, ואיך לא, חבוש כיפה סרוגה, עטוף בטלית ועטור בתפילין. גיא חשב שהוא מתעלף. הדתיים האלה הגיעו עד לפיסגה הכי שכוחה בצ'ילה. אי אפשר לברוח מהם.

 

אי שם, על פיסגה של הר מסולע, ישבו השניים. גיא שמע לראשונה על תשעה באב, ועל חורבנם של שני בתי המקדש. הראשון נחרב על שלוש עוונות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה והוקם בשנית. השני נחרב על שנאת-חינם ולא זכינו עדיין לכינונו. למה? כי יש עדיין שנאת חינם.

 

אחר כך שמע על שיחתו החכמה של רבי יוחנן בן זכאי עם שר הצבא הרומאי שהפך למלך, על חורבן בית"ר הנורא, על מפלי הדם. אל תשאלו למה. אבל שם, הרחק הרחק מן ההמולה הישראלית, הדברים חלחלו בו כארס של עכנאי.

 

איתן חרמון, הבחור שישב איתו על פיסגת ההר, היה אף הוא טנקיסט בוגר ישיבת הסדר, שההשגחה העליונה שלחה אותו לפיסגה הצ'יליאנית בתשעה באב כדי להיפגש עם קיבוצניק מרוחק, וללמד אותו על החורבן. שם על הפיסגה, בנה גיא נצר את נפשו הרצוצה והחרבה וזכה להקמת בית מקדשו הפנימי-היהודי. (העיתונאי)

אהבתם? תנסו גם את אלו

עכגדכדגעד

  • יום שני | 20:00

    רחוב הקרן 7

    פתח תקווה

  • יום שלישי | 21:00

    רחוב סעדיה חתוכה 70 יהוד

    השיעור השבועי ביהוד

  • יום חמישי | 21:30

    רחוב ר' יוסף קארו 3 אור-יהודה

    השיעור השבועי באור יהודה